שמי דלית, ואני זכיתי להיות המחנכת של תמיר כשלמד בכיתות ה׳–ו׳ בבית ספר אוסישקין בכפר סבא. כשקיבלתי את כיתת החינוך, עדכנו אותי שבכיתה יהיו 9 בנים, וזו כאמור משימה מאתגרת לכל הדעות. אך כבר מהרגע הראשון תמיר בלט מעל כולם, הן בזכות גובהו הנישא והן בזכות הכריזמה הסוחפת שלו. לתמיר תמיד היה זיק בעיניים, הוא רצה הכל מהכל.
רצה ללמוד, רצה לשחק, להשתלב בכיתות הגדולות, רצה לצאת לבלות, לשוחח, לשחק כדורגל, התעניין באקטואליה, לא היה לו רגע דל. תמיד הייתה סביבו התרחשות, תמיד היה עניין.
תמיר היה מוביל חברתי, תמיר היה דומיננטי, תמיר היה חבר טוב!
עבורי כמחנכת, תמיר היה התלמיד הזה שאפשר לסמוך עליו שאם אצטרך עזרה, כל עזרה שהיא, הוא יתייצב לימיני. תמיר ניחן ברגישות רבה לעצמו ולסובבים אותו, ובעיקר קיבל כל אחד באשר הוא. תמיר היה ילד חכם, ערכי וכל כך נוגע ללב.
כשעבר לחטיבת הביניים, המשכתי להתכתב מדי פעם עם פזית ולהתעדכן בשלומו. לפעמים הייתי מציצה בתמונת הפרופיל שלו בוואטסאפ, ורואה בגאווה איך הנער הזה צומח וגדל לתפארת.
כמחנכת, העבודה שלי מתמקדת בקשר עם התלמיד, אך לא פחות מכך – בקשר עם הוריו. התקשורת עם הבית היא המפתח להצלחה. ואני, פזית אהובה, זכיתי בך. אמא מופלאה שכמוך! השיח איתך תמיד היה בנועם, בפתיחות ובהקשבה אמיתית לצרכים של תמיר. גם כשהיו בינינו חילוקי דעות, הם תמיד היו מפרים ומצמיחים. יחד חשבנו, יחד היינו הרוח הגבית שתמכה בו, ויחד זכינו לראות אותו הופך לאדם הבוגר, הערכי והרגיש שהיה.
לקראת הערב הצצתי בהתכתבויות הישנות שלי עם תמיר בוואטסאפ: לפני שלוש שנים הוא כתב לי: "לפי השמועות את כבר לא באוסישקין", שנה אחרי זה: "היי דלית, מה קורה, שמעתי שאת חוגגת 50".
תמיר כמו תמיר. תמיד מתעניין, תמיד מביע אכפתיות ורגישות לאחר, והכל בצורה אקטיבית, חמה וטובה.
תמיר תמיד יישאר עבורי הילד עם שמחת הלב והזיק בעיניים.